לכולנו, או ליתר דיוק – לרובנו, יש חובות. לא, לא המשכנתא. את זה אנחנו זוכרים, ואם נשכח – יש מי שיזכיר לנו…
אבל יש חובות נשכחים: לווינו עט ושכחנו ממי. לווינו גארטל בפתח השטיבלאך והאיש איננו. חבר הלווה לנו 100 שקל. עשינו נזק ולא שמנו לב. שילמו לנו על שעה במהלכה עשינו משהו אחר…
במשך שנה, מצטברים להם חובות קטנים, שהופכים למחסומים גדולים. כי מי שמחזיק בידו כסף או שווה כסף שלא מגיע לו ביושר – רח"ל תפילתו חסומה בשמי מעל. וזה עצוב מאוד.
עומד יהודי. בערב ראש חודש אלול סיים כל ספר תהלים, התפלל יו"כ קטן. כל יום בחודש אמר תהלים. התייצב לסליחות (כל ימי הסליחות!) בזמן. התפלל בראש השנה בדמעות. עשה כפרות גם על כסף, גם על עוף. מגיע ליום הכיפורים ושופך דמעות – – –
וכל התפילות שלו חסומות. לא מתקבלות. שערי שמיים נעולים. למה? – כי הוא איחר לכולל ולא דיווח על איחור. כי הוא שבר מוצר בחנות – ואפילו לא שם לב, ואדם מועד לעולם. כי הבן שלו רכש מוצרים במכולת, ושכח להעביר את הגבינה הצהובה בקופה.
והוא התפלל. כמה התפלל. רצה שהשנה הבאה תהא שנת נחת. שתהיה לו פרנסה בהרחבה. והוא הוזיל דמעות. ורכש סגולות.
ושערי שמים נעולים. עצוב. חבל!
'קרן השבים' היא פתרון גאוני. גאוני בפשטותו. פשוט בגאוניותו.
כל למדן מתחיל יודע, שניתן לזכות לאדם שלא בפניו, בלי מעורבותו. מגיע אותו יהודי בערב ראש השנה או בערב יום הכיפורים, ומפקיד בימי 'קרן השבים' סכום.
הסכום הזה מזוכה לבעל החוב האבוד והנשכח. מעתה הוא שייך לו. ועכשיו – – –
הוא מתפלל בדמעות – ושערי שמיים פתוחים.
הוא מבקש מהבורא – ובקשתו מגיעה לכסא הכבוד ללא עיכובים.
הוא מתחנן לשנה טובה – והוא זוכה בשנה טובה!
כי שערי שמיים פתוחים בפניו. הוא הפקיד ב'קרן השבים'. ידיו טהורות. תפילתו זכה. היא מגיעה במסלול ישיר לכסא הכבוד!